<h1>סמ"ג לאוין סימן ס"ה</h1>
<h2>דף לג:</h2>
דיני סחיטה. אסור לאדם ליכנס במים בשבת אם בגדיו נוגעין במים פן יסחטם כדאמרינן בשבת פרק אלו קשרים (שבת קי"ג ב') וסחיטה דמיא הויא תולדה דליבון (תוספתא שבת פ"י הי"ג ע"ש) שהיא אב מלאכה, ואם הוא הולך לדבר מצוה כגון [שהיה הולך] להקביל פני רבו מותר ולא גזרינן מידי כדאמר בפרק בתרא דיומא (ע"ז ב'), ואמר [נמי] בפרק יום טוב (ביצה י"ח א') דנידה מערמת וטובלת בבגדיה (שבת קי"א א' תד"ה האי), ואם יש טינוף בבגדיה מקנחת [נ"א מקנחה] בסמרטוט (ע"פ סימני סה"ת סי' רמ"ד ע"ש). והורה רבינו יעקב (שם בתו' ע"ש) לנשים מניקות שהתינוקות ליכלכו בגדיהם שמותרות ליטול ידיהן ולקנח במקום הליכלוך כדי שתוכל להתפלל שאין זה אלא דרך לכלוך שאין מעביר מי רגלים לבדם אלא מעביר המים האחרים עמהם וגם במקום מצוה הקילו [חכמים] בכמה מקומות כאשר בארנו. ורבינו שמשון כתב בשם ר' יצחק שקשה לו לומר כך הואיל ומתכוונות לטהר הליכלוך. והמסקנא כך היא (ה)[ש]בגד שיש עליו טינוף שאין ליתן עליו מים דשרייתו זו היא כיבוסו כדאמר בפרק דם חטאת (זבחים צ"ד ב') ובפרק נוטל (שבת קמ"ב ב' ברש"י ד"ה נותן) מאחר שיש שם טינוף אבל אם אין שם טינוף אין נתינת מים בבגד קרוי כיבוס ואינו אסור אלא משום גזירה שמא יסחוט דהוי [תולדה ד]ליבון ובמקום מצוה לא גזור כדפי' לעיל וכן מקנח ידיו במפה שאינו מתכוין ללבן ואין שם רק מעט מים (סימני סה"ת שם) (ואין) [ואינו] אלא דרך ליכלוך. במה דברים אמורים במים אבל ביין ושמן ושאר משקין שאין מלבנין אין חוששין אם בגדיו טובל בהן, ובלבד שלא יסחוט הבגד, שאסור משום דש שמוציא מתוכו המשקה, וליכא למיגזר שמא יסחוט לצורך המשקה הבלוע בבגד דאין זה רגילות שהרי אין חפץ באותו משקה ולכך מסננין יין בסודרין כדתנן בפרק תולין (שבת קל"ט ב'), אבל סתימת כד וחבית שהיה למעלה והסתימה היה מבגד או נעורת פשתן ובלועה מיין אסור לתוחבה בחוזק בנקב לפי שהמשקה נסחט לתוך הכלי והוי דש כדאמרינן התם פרק תולין (קמ"א א') לא ליהדק איניש אודרא אפומא דשישא, פירוש מוך בפי צלוחית, ואם כן מן הצד כגון ברזא הכרוכה מקנבוס או פשתן והיא בנקב החבית מן הצד אם יש כלי תחת החבית לקבל מה שנופל אסור למשוך באותו ברזא לפי שהמשקה נסחט וגם אינו הולך לאיבוד כיון שיש כלי תחת החבית וחשוב כמו סתימת פך למעלה דאסור ואם אין כלי תחת החבית דהשתא מה שנסחט מן הבגד הכרוך בברזא נופל לארץ לאיבוד ולא ניחא ליה באותו משקה לפי' הערוך (ערכי סבר ופסק) מותר למשוך בברזא (סימני סה"ת שם), ומביא ראייה מדאמרינן בפרק הבונה (שבת ק"ג א') גבי תולש עולשין בשבת בקרקע חבירו שאינו חושש לייפותו והוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה שאינו חייב דלא הויא מלאכת מחשבת, וכן מוכח בפרק כל כתבי הקדש (שם קי"ז א') גבי מפשיטין את הפסח ובפרק לולב הגזול (סוכה ל"ג ב') גבי ממעטין ענבים מן ההדס ביום טוב דפסיק רישיה שאינו נהנה בו אינו אסור, ומסוכרייא דנזייתא דאסור להדוקה ביומא טבא (שבת קי"א א'), פירוש סתימת נקב החבית, זהו כשהוא למעלה שאין המשקה הנסחט הולך לאיבוד. ורבינו יצחק בר' שמואל מפרש (כתובות ו' א' תד"ה האי) דאיסורא דרבנן מיהא איכא אף ע"פ שהמשקה הולך לאיבוד, כדאמ' בפרק נוטל (שבת קמ"ג א') ספוג אם אין לו [עור] בית אחיזה אין מקנחין בו את הקערה מן השומן והמאכל אע"פ שהנסחט מן הספוג הוא דבר נפסד, ומההיא דהבונה (שבת ק"ג א') אין ראייה נהי דחיוב חטאת ליכא איסורא דרבנן מיהא איכא, ובפרק כל כתבי עיקר הטעם מפני שאין שם שיעור להתחייב, ובפרק לולב הגזול מצוה שאני, ומסקינן שאסור למשוך בברזא הכרוכה במוכין אפילו היא מן הצד וגם אין כלי תחת החבית (ע"פ סה"ת שם).
<h2>דף לז:</h2>
כל מקום שתמצא חייב חטאת הוא באב מלאכה או תולדה דאורייתא וכל מקום שתמצא פטור אבל אסור היא תולדה דרבנן. ותנן בביצה בפרק משילין (ל"ו ב') אלו משום שבות אין עולין באילן. ומפרש שם גזירה שמא יתלוש. ואמרינן נמי בעירובין בפרק המוצ(י)א תפילין (ק' ב') אסור להלך על גבי עשבים בשבת במקום שאי איפשר לו שלא יתלוש (ע"פ יראים סי' רע"ד קל"ב ב'). ואמרינן נמי בפרק לולב הגזול (סוכה ל"ז ב') אתרוג במחובר אסור להריח בו דכיון דלאכילה קאי אי שרית ליה אתי למגזייה (ע"פ יראים שם). כל אלה וכיוצא בהן היא תולדה דרבנן. וכן אמרו (עירובין ק' א') אין עולין באילן בין לח בין יבש ואין נתלין באילן ואין נסמכין באילן ולא יעלה מבעוד יום לישב שם כל היום כולו, ואין משתמשין במחובר לקרקע כלל גזירה שמא יעלה ויתלוש (רמב"ם שבת פכ"א הל' ו'), ואמרינן בפרק המוצ(י)א תפילין (עירובין צ"ט ב'), אילן שאין שרשיו גבוהים מן הארץ שלשה טפחים הרי הן כארץ ומותר לישב עליו.
